אני רוצה להיות לצידו כל הזמן, אני יודעת כמה זה לא בריא ולא תקין אבל אני צמאה אליו.. צמאה להיות תמיד סביב כל מה שקורה אצלו בחיים... איפה הוא מה הוא עושה? מה הוא מרגיש? אם הוא עצבני עכשיו למה? ומתי אנחנו שוכבים פעם הבאה..
זה כל כך לא בסדר להיות בתחילתה של מערכת יחסים שבה אני תלויה בו כמו אויר לנשימה... אולי זו הבדידות של להיות כל כך הרבה זמן בבית לבד, אולי זו הבדידות של להיות כל כך הרבה זמן לבד באופן כללי בחיים . כמו הכלבים האלה שנותנים להם קצת אהבה ואז הם רודפים אחרייך שתיתן להם עוד ועוד ועוד עד מצב שהם רוצים להיות מפוצצים בזה.... אני כנראה אותו הכלב שכמהה לצומת לב תמידית, לדרמה, לאקשן, זונת ריגושים, זונת חיבוקים...
זה כבד עלי, אני לא מכירה את עצמי ככה... אני הרי בחורה חזקה, עצמאית שלא צריכה אף אחד ושום דבר... כזאת שעושה סמים לבדה בשדות וצוחקת עם סודנים בתחנה המרכזית בת"א...
מי זאת הבחורה שמחכה לנסוע לאחותו לארוחת ערב בורגנית ביום רביעי עם יין וגבינות???
זו בטוח לא אותה הבחורה המאוהבת בת ה18 שמוכנה לקפוץ מהגג למען אהובה.. כי את הבחורה ההיא איבדתי כבר לפני 6 שנים היא כנראה קפצה מהגג ולא חזרה לחיים...
מוזר איך האהבה משתנה עם הגיל.. זה כל כך לא מובן מאליו.. אתה פגוע ומאוכזב מאהבות ישנות שעדיין צורמות לך בנפש בכאב המוכר ויחד עם זאת מנסה לקבל את עצמך ולהציג את הנורמלי שבך יחד עם הצלקות הבוערות שאף פעם לא ייעלמו.
שוכבת לי מחובקת עם מישהו שמנשק לי את הרגליים ורואה את זה בתור מטמורפוזה, זה בעצם הגוף שלי ששוכב שם אבל זו בטח לא אני.. ובטח לא עם אדם מושלם כזה שאם היה אפשר לתאר את הפאק היחיד שלו הוא היה כנראה נראה כמו ילד טינייג'ר בן 15 שחושב שהחיים שלו קשים ולא יודע שהכל הולך להסתדר לו ממש טוב בחייים בעתיד,לעומת הפאקים שלי שהם במטאפורה שלי זונת קראק רוטטת על מזרון מסריח משתן בסוף העולם.
מעניין אם אלמד להיות נאהבת בלי לחשוב שכל זה בולשיט והולך להיגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
